החלטה בתיק ע"מ 2229/12

העורר מואשם בעבירות של סחר בחלקי רכב גנובים, לאחר שנמצאו בשני מחסנים שנטען כי הם בבעלותו, חלקי רכב גנובים שונים. אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה לגבי הרכוש שנמצא במחסן אחד, שעיקרו דלתות משני כלי רכב שנגנבו בישראל, והעורר אף הודה בבית המשפט בעבירות אלה (פרטי האישום השלישי והתשיעי). לעומת זאת, לגבי הרכוש שנמצא במחסן השני, שעניינו מנועים שנגנבו מכלי רכב שונים, נטושה מחלוקת בין הצדדים. העורר עצמו הכחיש כל קשר למחסן השני, אולם התביעה הינה בדעה כי המחסן שייך לו. הראיה היחידה הקושרת את העורר למחסן השני הינה צרור הכולל שמונה מפתחות, שנמצא בביתו של העורר, שאחד המפתחות מתוכו, פתח את דלת המחסן.

למען השלמת התמונה אציין כי אין זו הפעם הראשונה שעניין מעצרו של העורר מונח לפתחנו. בחודש אפריל האחרון נדון ערר שהגיש העורר על דחיית בקשה לעיון חוזר אותה הגיש בערכאה הראשונה (ע"מ 1624/12). עיקר הטענה בערר הקודם הייתה כי המנעול שבדלת המחסן השני הינו מנעול פשוט, ועל כן כלל אין זה מפתיע כי אחד המפתחות בצרור של העורר, הכולל כאמור, שמונה מפתחות פשוטים, פתח את המנעול. נטען כי מפתחות רבים יכולים לפתוח מנעול זה, ואין בכך כדי להצביע על קשר חד-חד ערכי בין מפתח השייך לעורר לבין המחסן. לצורך תמיכה בטענה זו הוגש תצהיר מטעם אחיו של העורר.

טענה זו נדחתה על ידי, בהעדר ביסוס ראייתי מספיק. וכפי שנוסחו הדברים בהחלטתי הקודמת:

"אין בידי לקבל טענה זו. אחיו של העורר אינו מומחה למנעולים ואף לא הציג עצמו ככזה. טענתו כי מדובר במנעול שניתן לפתוח במספר מפתחות שונים הינה טענה הדורשת הוכחה. תצהיר זה אינו יכול להוות ראיה המכרסמת בראיות התביעה.

לו הייתה מוגשת חוות דעת מומחה באשר למנעולים מאותו הסוג, ניתן היה לבחון את משקלה בכלים המקובלים. אולם התצהיר, שהוגש על ידי אחיו של העורר, אינו יכול להוות ראיה בעלת משקל בתחום הדורש על פניו מומחיות כלשהי"

בעקבות החלטה זו, הגיש העורר חוות דעת מומחה, בה נטען כי לגבי מנעולים פשוטים מתוצרת סין, בהחלט ייתכן כי יוכל לפתוח אותם גם מפתח שלא הותאם מראש לאותו מנעול. בנוסף, מסתבר כי סניגורו של העורר הגיע לתחנת המשטרה, ובהסכמת המשטרה נטל את צרור המפתחות של העורר מתיק החקירה, ובדק האם הוא יכול לפתוח מנעול פשוט אחר אותו הביא עמו. אחד המפתחות בצרור פתח את אותו המנעול.

בין לבין החל ניהול ההוכחות בתיק, ועד כה נשמעו חלק מהעדים - בעיקר שוטרים שנטלו חלק בחיפוש וגובי אמרותיו של העורר.

בקשה חדשה לעיון חוזר שהוגשה נדחתה, ועל כך הוגש הערר שלפניי. לטענת הסניגור, כיום השתנו הנסיבות באופן המצדיק את קבלת הבקשה לעיון חוזר. יש לומר כי בערכאה הראשונה הועלו במסגרת הבקשה לעיון חוזר שלל טענות, ובכלל זה טענה חדשה הנוגעת לחוקיות החיפוש, אולם בדיון שלפניי נזנחה טענה זו - וטוב שכך. שתי הטענות המרכזיות נוגעות להתמשכות ההליכים ולכרסום בחומר הראיות, בעקבות חוות הדעת שהוגשה מטעם העורר. הסניגור טען כי בחלוף תשעה חודשים של מעצר, ומשישנו כרסום בראיה המרכזית של התביעה, מן הראוי להורות על חלופת מעצר. הסניגור הציע הפקדה במזומן על סך 40,000 ש"ח, ערבים ישראלים ועוד תנאים בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.

התביעה התנגדה לקבלת הערר. באשר לטענת התמשכות ההליכים ציינה התביעה כי העורר מנהל את המשפט באופן דווקני, מתעקש לזמן כל עד ובכלל זה עדים שאינם קושרים את העורר למחסן או לביצוע העבירה, ואין להתעלם מהעובדה כי ביחס לחלק קטן מכתב האישום כבר הודה העורר, והוא צפוי לעונש לא מבוטל ולו בגין חלק זה בלבד. באשר לטענה הנוגעת לכרסום בחומר הראיות, נטען כי ראוי שזו תתברר במהלך המשפט, לאחר שהמומחה יעמוד על דוכן העדים, ייחקר נגדית, ומומחיותו תעמוד למבחן. עוד צויין כי התביעה תשקול אם להכין חוות דעת נגדית רק לאחר סיום עדותו של המומחה מטעם ההגנה. עוד ציין התובע כי יש להביא בחשבון גם את ראשית ההודייה של העורר בשטח עת שנעצר, כשאמר כי הוא אכן סוחר ברכוש גנוב.

דיון

השאלה המרכזית במקרה שלפניי אינה נוגעת לקיומן של עילות המעצר, ונקודת המוצא לדיון הינה כי בהינתן שקיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות הרכוש המיוחסות לעורר, קיימת עילת מעצר הן של מסוכנות, והן של חשש להימלטות מאימת הדין בשל מקום מגוריו בשטח A. כך ציינתי בהקשר זה בע"מ 1624/12, הערר הקודם שהוגש על ידי העורר:

"לפיכך, על פניו ניתן לומר כי העורר הינו סוחר בכלי רכב גנובים על בסיס קבוע ומתמשך. עניין זה כשלעצמו מקים עילת מסוכנות כאמור בבש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268. לכך יש לצרף את החשש להימלטות מאימת הדין בהתחשב בכך שהעורר הינו תושב שכם, שהינה שטח A - מקום בו יכולת האכיפה אינה גבוהה (ראו ע"מ 1256/12 אבו צאלח נ' התביעה הצבאית ([פורסם בנבו], 15.2.12); ע"מ 3677/09 התביעה הצבאית נ' סבאענה ([פורסם בנבו], 6.1.10); ע"מ 2618/09 זמאערה נ' התביעה הצבאית ([פורסם בנבו], 12.7.09). צרוף עילות אלה יחדיו מלמד על הצורך במעצר ללא חלופה"

השאלה שלפניי הינה האם חל כרסום בראיות לכאורה, באופן המערער את הנחת המוצא בדבר היקף הפעילות המיוחס לעורר. אכן, העורר הודה באופן חלקי בכתב האישום, אולם בחלק הארי שלו העורר כפר.

מבחינה עובדתית, הראיה היחידה הקושרת את העורר למחסן השני הינה עובדת פתיחת המחסן באמצעות אחד המפתחות שהיו בצרור שנמצא בביתו. הטענה בדבר ראשית הודייה אינה יכולה לעמוד במקרה זה, שכן העורר הרי לא הכחיש את עיסוקו ואת הקשר שלו למחסן הראשון, ואין להניח בהכרח כי התכוון גם לרכוש המצוי במחסן השני. לו העורר היה מכחיש באופן מלא כל קשר למי מהמחסנים, ניתן היה לראות בכך משום ראיה המשתרעת על פני כלל האישומים, שכן להרחבת יריעת המחלוקת יכולות להיות משמעויות ראייתיות (השוו ע"מ 2566/11 התביעה הצבאית נ' דגלס ([פורסם בנבו], 20.11.11); ע"מ 1737/12 התביעה הצבאית נ' כפאיה ([פורסם בנבו], 6.5.12); ע"מ 1976/12 גאבר נ' התביעה הצבאית ([פורסם בנבו], 27.6.12). במקרה שלפנינו, כאמור, אין מחלוקת כי העורר קשר עצמו מיד למחסן הראשון, וגם את הודייתו על עיסוקו ברכוש גנוב ניתן לייחס למחסן הראשון בלבד, ואין להסיק כי התייחס למחסן השני.

משנקודת המוצא לדיון הינה כי הראיה היחידה הקושרת את העורר למחסן השני הינה עובדת פתיחת המנעול למחסן באמצעות אחד מבין שמונת המפתחות בצרור של העורר, הרי שכרסום בראיה זו, יכול להשפיע גם על שאלת מעצרו של העורר.

חוות הדעת של המומחה שהוגשה בידי ההגנה, בצירוף "הניסוי" שנערך על ידי ההגנה ממנו עלה כי באמצעות מפתחות מהצרור של העורר ניתן לפתוח מנעול פשוט אחר אליו לא הותאמו המפתחות, מהווה כרסום משמעותי בראיות התביעה. ודוק: גורמי החקירה לא הביאו את המנעול הרלוונטי כראיה, לא ערכו בדיקה של טביעות אצבע במחסן השני, וגם על גבי המנועים שנתפסו במקום לא נערכו בדיקות כלשהן. הראיה בדבר פתיחת המחסן על ידי מפתח מהצרור של העורר הינה ראיה נסיבתית בלבד.

בבש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד נ(2), 101 ,עמ' 104 נקבע כי:

"ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשמים אכן ביצעו את העבירות המיוחסות להם. לפיכך השאלה היא אם, במקרה זה, זו אכן המסקנה העולה בהכרח מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחר לעובדות העולות מן הראיות. ברור כי התשובה תלויה במידה רבה בנסיון החיים ובשכל הישר של השופט"